דף הבית  |  הרשמה לרשימת תפוצה  |  יצירת קשר  
לכם, ישראלים, מותר לשאול למה האמריקאית הזאת עברה מההרים השקטים הירוקים של וורמונט להרים בין איזורי מלחמה של ירושלים.
13:58 (31/07/14) Laurie Copans

לכם, ישראלים, מותר לשאול למה האמריקאית הזאת עברה מההרים השקטים הירוקים של וורמונט להרים בין איזורי מלחמה של ירושלים. לאמריקאים לא מותר: א - בכל מקרה הם מנומסים מדי לשאול וב - הם לא רוצים להראות לי שהם חושבים שאני משוגעת. בין שדות תירס צעיר, תחת ענני כותנה, רכבתי לפני שבוע על כבישי העפר ליד יריחו, כפר מולדתי ליד הר "גבנון הגמל" בוורמונט. אני מריחה פרות וטל על הדשא והנוריות הצהובות. בבית, בישראל, כולם סובלים עוד יום של הריגה של חיילים צעירים בעזה, אזעקות וריצה לממ"ד. יום אחד גם בני רועי ובתי נטע ישרתו בצה"ל. אולי גם הם יצטרכו להכנס לעזה. למה עברתי לישראל? זה התחיל מסרטים על השואה כמו ה"בחירה של סופי" וההבנה ממש שנרצחו כל כך הרבה יהודים. הרגשתי שעם ישראל וישראל צריכים אותי יותר מאמריקה, שאני "שווה" יותר בישראל כאזרחית. היו לי לא מעט חברים נוצרים בבית ספר תיכון, והרגשתי כמה קל יהיה להתחתן עם נוצרי ולאבד את היהדות שלי. אבל כגיורת (אני, האח שלי ואמא שלי התגיירנו עם חתונה "שלנו" לאבא חדש כאשר הייתי בת 3 לאחר שאבי הביולוגי מת) הרגשתי שיהיה לי יותר קל להשאר יהודיה בארץ. זה עזר שתמיד אהבתי מקומות רחוקים. כילדה הייתי הולכת מהבית בכבישי העפר של יריחו רק כדי להתרחק מהבית. באתי כסטודנטית ב-1988. עליתי ב-1991. הייתי עיתונאית בירושלים 14 שנה. האהבה האמיתית שלי לארץ התחילה ב1994 כאשר עליתי על אופני הרים בירושלים בפעם הראשונה. מצאתי את הדרך להמשיך את החיפושים שהתחילו כילדה בכבישי העפר של יריחו. למדתי לקרוא מפות, לסמוך על הרגליים שלי, לנצח בתחרויות ולהיות אלופה. כשהכרתי את קהילת האופניים בארץ הישראלית שבי התעוררה ממש. בשנות הפיגועים הקשים בירושלים כאשר התאמנתי לאולימפיאדה, בכל פעם שעליתי על האופניים הרגשתי שאני מעלה את מצב הרוח של החברה דרך הרגליים שלי. ברגליים האלה ראיתי חוזק בניגוד לתמונות הנוראיות שלי של יהודים חסרי אונים בשועה. אבל עכשיו, כאשר הרקטות רחוקות והעננים העדינים שמגינים עליי מפני השמש, אני בוכה. אלו ההרים של האבא שלי המת. כאן גדלתי בין יובלים, שדות של תות שדה בר, מתחת לעצי האורן. איך אני יכולה שוב להפרד מהמשפחה ולחזור לישראל? אני חוזרת כי זה שביל החיים שבחרתי. אני יכולה להיות שמחה בשני המקומות. המטיילת שבי מצאה בית, בקיבוץ מעלה החמישה, בין הרי האבן של יהודה, בין צבאים ונחשים. יש לי איש, ילדים, חברים ועבודה כמאמנת אופני הרים שמושכת עוד נשים לטבע לחוויה ולגילוי עצמי. אין כמו ההרגשה הזו להוביל נשים על האופניים ולהכניס בהן רוח, בריאות וחיים ממש. הילדה הזו מכבישי העפר של יריחו מצאה תפקיד בחיים. אני שומעת מטוסי קרב מעל הראש שלי ומדמיינת לשניה שאני בישראל. בחזרה הביתה לישראל המלחמה תהיה אמיתית, אולי ליד הבית. כמה שנים אמריקאים לא הרגישו מלחמה ליד הבית? אני יודעת מה שידעתי כאשר באתי לארץ: אני מוכנה לתת את החיים שלי למדינה הזאת אם אצטרך. אבל החיים של הילדים שלי? אני שומעת את הזרזירים קוראים אחד לשני באוויר. פולשים גם בישראל וגם בארצות הברית. אני רוכבת ליד שדות תלתן, פרח שמסתלסל גם בוורמונט וגם בארץ. שיחי הסומק מוכרים לי בשני הנופים. תמיד אהיה ישראלית ואמריקאית. אני לא חייבת לבחור רק אחד. אבל ישראל היא הבית שלי. היא צריכה אותי. ואני צריכה אותה.

 
 
חדשות
כתבו עלינו  
תמונות