דף הבית  |  הרשמה לרשימת תפוצה  |  יצירת קשר  
אוי,אוי, אוי, זה בא בזמן הלא נכון!
22:24 (20/03/13) Laurie Copans

אוי, אוי, אוי, זה בא בזמן הלא נכון! רכבתי רק 30 ק"מ מתוך 90 ק"מ בחלק שלי בשלשות בחצי ישראמן. זה היה בחודש שעבר באילת. ואני כבר צריכה פיפי! ברור שאני לא יכולה להחזיק את הפיפי עוד 60 ק"מ של העליות המטורפות של הרי אילת! עדיין לא תפסתי את המתחרות שלי (טלי זאת את!). ואין עצים להסתתר מאחוריהם מעשרות הרוכבים סביבי. הבטחתי לעצמי לשמוע את הגוף שלי בתחרות. אבל כמה זמן אני יכולה לאבד עם עצירה לפיפי? זמן יקר מאוד. נזכרתי במה שבוני אשל (חברה טובה ורוכבת כביש מנוסה מאוד) אמרה לי פעם, מה שהמקצועניות עושות בתחרויות כביש.... עושות פיפי במכנס. ממממ.... האם אני מסוגלת לעשות את זה? אני מחליטה לנסות. אני מדמיינת את האסלה. אני מדמיינת שהאוכף שלי הוא האסלה. ואני נכנסת לשירותים ורואה את האסלה ו..... אבל לא! הפיפי יירד לי מהרגליים. ויהיה מסריח! ונכון שיתייבש אחרי כמה דקות אבל.... ואני מרגישה בתוכי שזה דבר אסור. "לורי!" אמא כנראה אמרה לי בגיל שנתיים או 3, "אל תעשי במכנס!" מגיל קטן לומדים לא לעשות במכנס. אז איך אפשר ללמוד כן לעשות במכנס. אבל אם המקצועניות יכולות, אני יכולה! וכל זה מסיח את דעתי בעליות של אילת כאשר אני מנסה להתרכז ברכיבה בקצב חזק. אני שוב מנסה. נכנסת לשירותים, רואה את האסלה ו.... אני מדוושת קצת פחות כדי להתרכז במשימה החשובה. מתרכזת, מתרכזת באסלה.... לא! לא הולך! אוי, אוי, אוי, אני כבר ממש צריכה. אני מחליטה. אני חייבת לעצור ולעשות מהר. אבל איפה? עץ, עץ, עץ, איפה אתה? אוקיי, שיח, שיח, שיח איפה אתה? אוקיי, צמח אפילו קטן ומסכן, איפה אתה? אין, אין, אין. אוי, אוי, אוי. אבל הנה, תחנת אוטובוס! (לאיזה אוטובוס, לעזאזל, כאן באמצע שום מקום?!) לא גדול, לא רחב. אבל עושה רושם שאני יכולה לגרום לרוכבים מסביב לחשוב שאני חושבת שהם לא רואים אותי. זה מה שחשוב, לא? באימונים הרבים שלי על הכביש כאלופת הארץ באופני שטח לאורך השנים הייתי צריכה לעשות פיפי מאחורי תחנות אוטובוס צרות מדי או שיחים קטנים מדי עם הרוכבים הגברים מסביב. המוטו שלי באותם רגעים כאשר הטוסיק שלי חשוף לעולם זה – "אם את לא מסתכלת על הגברים ולא רואה אותם, הם לא רואים אותך." המוטו הזה נכון גם כאשר אני חייבת להחליף בגדים אחרי רכיבה ליד האוטו. מה אכפת לי שיראו אותי, באמת?! בעולם הספורט, כאשר הגוף שלי הוא הכלי שלי להישגים, אני לא צריכה להתבייש משום דבר. אתן זוכרות את הרגע שכל השחקניות בנבחרת האמריקאית בכדור רגל הורידו את החולצות שלהן וחשפו את חזיות הספורט כאשר ניצחו בגביע עולם ב1999? מה בעצם הביג דיל? גוף זה גוף זה גוף. אני עוצרת, הולכת מאחורי תחנת האוטובוס ועושה פיפי. תענוג אמיתי! ואחר כך אני עפה ברכיבה! כי זה לא רק הקלה לשלפוחית, זה מוריד משקל! אחרי כשעה שוב הייתי צריכה. הפעם מצאתי אבנים גדולות, אולי לא מספק גדולות אבל לא נראה לי שהיה אכפת למישהו. לי היה שוב תענוג. באמת אומרים על ספורטאים שיש להם סף כאב גבוה. זה חלק מהמשחק. אם את לא יכולה לסבול את הכאב ולהמשיך לדווש חזק, את לא יכולה לנצח. מעניין שהמילה סיבולת באה מהמילה סבל. אבל כמה? כמה לדחוף? מתי לעשות פיפי אם באמת צריך? מתי לשתות? מתי לאכול? אהה, בוריס. איפה אתה היום? ד"ר בוריס בלומנשטיין. סוף סוף בתחרות בהרי אילת, עשור אחרי שעזרת לי בטיפולים שלך בפסיכולוגיית ספורט במכון ווינגייט בנסיון שלי להגיע לאולימפיאדה, אני מבינה באמת. באמת, על הבשר שלי. כל כך הרבה תחרויות נסיתי להיות רובוט. מהר, מהר, מהר! נו, נו, נו, יותר מהר! רעבה? לא משנה! צמאה? לא משנה! כואבת? לא משנה! אני חייבת לרכב יותר חזק. בוריס היה מושיב ואומר לי לדמיין את המסלול של התחרות. "ואיפה את נחה," הוא שאל אותי. מה? נחה? בתחרות? "ואיפה את אוכלת," הוא שאל. "אני אוכלת כאשר אני רעבה," עניתי לו. "את צריכה לאכול לפני שאת רעבה. את צריכה לקבוע מראש איפה את אוכלת ואיפה את שותה. ואיפה את עושה הרפיה," הוא אמר במבטא הרוסי המרגיע שלו. הייתי מנסה לקבוע מראש. אבל הלחץ האדיר של התחרות לרוב היה גומר אותי, מוציא אותי מהריכוז ומחזיר אותי להרגלים הרעים של לא לשמוע את הגוף, לא להרגיש את הרעב ולא את הצמא. ולקראת הסוף של כל תחרות (ולפעמים לפני) הייתי נופלת לבור. הבור זה המקום שאת מגיעה אליו רק אם את לא אוכלת ולא שותה ולא שומעת את הגוף שלך. כאשר את נופלת לבור (באנגלית זה נקרא להיכנס בקיר), קשה מאוד לאכול מספיק ולשתות מספיק תוך כדי תנועה ולצאת ממנו.... בגיל 44, אחרי שני ילדים (שהולדתי בלי אפידורל) ובתחרות שאני לא חייבת לנצח, אני לומדת לשמוע את הגוף שלי. קבעתי מראש שאני אוכלת כל 25 ק"מ. ואז ראיתי שזה לא נכון. כי בשביל 25 ק"מ של העליות של אילת זה לא מספיק. אז קבעתי שאוכל כל חצי שעה. ואשתה פעם ברבע שעה. ואם צריך פיפי, אעשה, במכנס או לא. חשבתי שהתחרות תקח לי כ3 שעות. אבל לקח כמעט 4. הרוח למעלה היתה חזקה מאוד. אבל אכלתי. שתיתי. וכן, עצרתי לעשות פיפי. וכך היתה לי את הכוח להמשיך את הזמן הנוסף הדרוש. והתחרות עשתה לי תיאבון לעוד. האש עוד דולקת בפנים.... בתחרות הבאה אני שוב אקשיב לגוף שלי ויודעת שהגוף שלי יתן לי את המקסימום. מה הגבול שלך? האם את יודעת מתי את רעבה ממש? האם את רגילה ביום יום להתעלם מהרעב? האם כאשר את צריכה לשירותים, את הולכת מהר או שאת מחכה? אני מאמינה שמי שלא יכולה לשמוע את הגוף צועק לאוכל גם לא יכולה לשמוע את הגוף בזמן האוכל כאשר הוא אומר "מספיק!" אם את לא אוכלת מספיק מסודר ואת דוחה את האכילה יותר מידי, אחר כך תהיהי עוד יותר רעבה ואז יותר קשה לשלוט על הרצון לאכול שטויות. כמו כל ספורטאי והרבה אנשים בכלל, אני חושבת שלמדתי כילדה להתאפק. למדתי להתנתק מהגוף. להתנתק מהכאב. באיזה מקום גם להתנתק מההרגשות. כי חשוב להיות חזקה, לא? חשוב לנצח. כן. אבל כמה טוב באמצע החיים ללמוד להקשיב לגוף שלי. מגיע לי, לא? ואני מאמינה שהגוף הזה יכול עדיין לנצח. הנסיון עוזר המון. באיזור קילומטר ה70 ראיתי אותה, הראשונה בקטגוריה שלנו. טלי! התקרבתי בשקט בשקט. עקפתי אותה. בסיום יחד עם השחיינית גילי אמיתי והרצה דינה תמיר-פרץ הגענו למקום שני בקטגורית הגיל. בקילומטר ה80 התחלתי לבכות. דמעות של שימחה. אני עדיין חזקה. הרגשתי טוב מאוד בעליות. דמעות של תודה. לגוף שלי. ששורד. שנלחץ ונדחף ועונה לדרישה. שהופך להיות ברזל ברגע אמת. שמנצח. כשצריך אוכל. כשצריך שתיה. אני נותנת לו. והוא נותן לי.

 
 
חדשות
כתבו עלינו  
תמונות