דף הבית  |  הרשמה לרשימת תפוצה  |  יצירת קשר  
אמא יכולה גם להתגבר על אתגרים פיסים
21:20 (07/11/11) Laurie Copans

לרדוף אחרי גברים היו לי דאגות כאשר הלכתי לישון. כמו פעם הראשונה שרכבתי עם גברים בשטח ב1995 – ערי רובין, עידו סופר ואורן הרשקו – בטוחה שהם ישאריו אותי מאחור, באבק, להתמודד לבד עם האבנים והירידות המפחידות. התגברתי אז על הפחדים ונפתח לי עולם חדש של מסלולים בארץ הקודש ויכולות פיסיים ומנטלים בתחרויות אופניים בארץ ועולים. למדתי לאהוב את הסינגלים וגם להצליח בהם. עם שתי הראיונות שלי באו שנים של חששות מסינגלים רציניים, או פשוט חוסר זמן ואנרגיה. עברו יותר מ6 שנים מאז שרכבתי סינגל רציני עם גברים. רכבתי לבד על סינגלים אבל לא העזתי לעשות טכניקה קשה בשטח לבד. אחרי מאות רכיבות בשטח לבד ב16 שנים האחרונות, אני לא מסכימה עם האלה שדואגים שאני מסכנת את עצמי כאישה לבד בשטח. אבל אני כן עוצרת ברכיבות טכניות לבד. לפני כמה שבועות סוף סוף גירד לי מספיק הרצון לחזור לסינגלים וחיפשתי חבר עתיק, רפי רפאלי, לרכב איתי בפארק קנדה. ''זה שביל קשה,'' הוא אמר לי. האם יכולתי לעשות את החלקים הטכניים? האם יכולתי להישאר איתו? הבוקר אחרי שגילעד שליט השתחרר השמיים היו כל כך גדולים וכחולים, מלאים עם עננים ענקיים וקלים. בוקר של התחלות. למרות הכושר הטוב שלי מרכיבות ארוכות בכביש בשבתות, הרגשתי בעליה הראשונה שיותר קל לרפי. אחרי קצת זמן בסינגלים ראיתי שהפער ביניינו גודל. הגלגלים שלי נפלו אחורה עם כל ירידה, בום, טרח, חריקה. הוא נעלם לי. אבל הוא גנטלמן ומחכה. ואני נותנת לגברת בתוכי להשטלת בירידות ואומרת לו, בראש שלי, אני מצטערת, מצטערת, מצטערת, אני מגיעה. הצפצפה שלי, צב, מצפצף בתלונה עם כל ירידה ממאות הסלעים על המסלול. הוא כמו קול בתוכי שאומר, את לא מה שהיית פעם! אני רוכבת על אופני הספיישיליזד שלי, זנב קשיח, שהיו איתי בכמה גבעי עולם בשנת 2003. המדבקה עם מספר 55 נמצא עדיין על הטופטוב – מספר שלי בעולם אז והדירוג שלי בזינוק של אחת מהתחרויות. אבל מזמן, ישר אחרי הלידה הראשונה, אני הסכמתי לתת לעצמי להיות לורי אחרת. האתגר לאורך זמן עם כל ספורט הוא להשתפר ביחס לאלה בגיל שלך. למה להתחרות עם לורי צעירה וקלה יותר? הרצון להצליח עדיין נמצא עצלי. והכושר שלי מאוד טוב מאז שחזרתי לאימונים השנה. אבל אני לא חייבת להיות לורי הקודמת כל הזמן. אולי רק לתת לה להציץ אל העולם לפעמים.... רפי כמובן לא הביא ילדים לעולם. מרגישים את זה עליו! איזה כושר! אין מה לעשות, שתי הראינות שלי עשו את שלהן על הגוף שלי וגם 43 שנה. אבל זה גם אמאהות בכלל. לעניק את הילדים, להשאר עם הילדים בזמן החופשי שלי, לעזור להם ללמוד לרכב בעצמם, לגמור את כל העבודות בבית אחרי שהם הולכים לישון. אבל שמחתי מאוד לראות שלא אבדתי את התייבון לסכנות גוף ממשיות שסינגל קשה יכול להביא לך. מאז הלידות עצמן לדעתי הגוף שלי לא זרם עם כל כך הרבה אדרנלין (למרות שאז זה היה מכאב, לא הנאה....). הסינגל יותר מידי כייף לחשוב על הלורי שהייתי. היום יותר מידי טרי בשביל געגועים לעבר. אנחנו עפים, רפי ואני, עולים, יורדים, בום טרח, חריקה. עד שאנחנו עוצרים. יש דרופ. עם סיבוב לפני ובול עץ באמצע. אנחנו מסתכלים עליו. ''כן, זה אפשרי,'' אני אומרת. ''רק צריך להשים את הגלגל במקום הנכון.'' אבל רפי לא בטוח. ''אני לא רוצה להיפול היום,'' הוא אומר ויורד את זה ברגל. האם אני אמא באותו רגע? לא. הילדים בבית עם אבא שלהם. אני הולכת אחורה, עולה על האופניים, מתחברת לדוושנים ומתחילה להתקדם. אני לוקחת את הסיבוב רחב ושמה את הגלגל שלי במקום הנכון. אבל אני באה לאת מידי. הגלגל שלי מתנדנד לפני הדרופ עצמו. אני חוששת שאין לי מספיק שוונג לרדת ישר. אז אני עוצרת. אני מאססת לשניה. אבל אני יודעת בעצמות שלי שאני יכולה לעשות את זה. ואיך לו ביום כזה של התחלות, של שמיים ענקיים? ההרגשה הטובה הזאת אף פעם לא הטעה אותי. הייתי צריכה את ההרגשה הזאת הרבה יותר בעבר, בתחרויות שהיו בשבילי לפעמים כמו חיים ומווד. אני מתחילה מחדש, עם נחישות. זה תמיד ההיסוס שהורג אותך בספורט אתגרי. את צריכה לדעת מה הולך לקרות: לעלות על האופניים, להתחבר, להסתובב רחב, לשים את הגלגל במקום ולעביר את התוסיק לאוויר מאחוריי הכיסא ו- עשיתי את זה! בדרך הביתה אני שומעת שיר של מריון פייטפול. ''בגיל 37 היא הבינה שהיא לא תעבור דרך פריז במכונית ספורט עם הרוח הנעימה בשערה.'' חלומות שלא מתגשמות. בגיל 43 אני עדיין לא הגשמתי חלומות חשובים. אבל כל יום שאני רוכבת אני נפגשת אתגרים. עם כל מכשול שאני עוברת על המסלול אני רואה שאפשר להתגבר על האתגרים של החיים. אם אני יכולה לרדת את הדרופ הזה, למרות המשקל שלי, הגיל שלי, החששות שלי, אני יכולה להגיע רחוק בחיים. כאשר אני מגיעה הביתה הבת הקטנה שלי, נטע, רצה אליי. היא לובשת שימלת נסיכה. יום קודם לכן היא אמרה לי כאשר חזרתי מרכיבה ''מאמא, יש לך ריח מסריח!'' היום אני אומרת לה ''את בטוחה שאת רוצה לחבק אותי?'' אני מסתכלת על השמלה החדשה עם כל הפרחים ועל הגוף שלי מכוסה באבק וזעה. ''כן!'' היא אומרת ונותנת לי חיבוק חזק. כאשר אני מחזיקה את הגוף הקטן הזה שיצא מהגוף שלי לפני 5 שנים, אני חושבת על איך נהדר להיות אישה, להתלבש בשמלות, להיות עדינה אבל גם חזקה ולהתלכלך באדמה וזעה, ואם הטבע מאפשר, להוליד ילדים.

 
 
חדשות
כתבו עלינו  
תמונות